פוסט טראומטי

נראה לי שבערוב ימיי (לפחות כמטייל בחו"ל) הפכתי טכנופוב.

פעם אחר פעם, עולים לי רעיונות אלה ואחרים שבתאוריה מצטיירים לי נהדר, אך כאשר ניגש, בחשש (ותודה לתיסלם על הליריקה), להגשימם, נתקל בחומה של קשיים אלו ואחרים, אשר כולם בסופו של דבר נובעים מהטכנולוגיה סביבי וסירובה לשתף פעולה.
ייתכן שפשוט איבדתי זאת.

המשמעות הראשונה והמיידית הינה כמובן שלא אוכל לעסוק במשלח היד הפופולארי והמשתלם של עבד היי טק. המשמעות השניה והמשנית הינה שאולי זה אומר שמשהו קרה במהלך הטיול, נפתחתי לדברימים חדשים ועקב כך איבדתי את הסימביוזה עם הקר והמנוכר.

אממה, אם יש דבר אחד שדי ברור לי בוודאות קריסטלית, הינו שלא ממש השתניתי. אפילו לא במיל. אולי רגרסיה קלה אף חלה, וסחפה עימה את ההתקדמות שהשגתי לי בצעדי תינוק בעשור האחרון.

על כן, נראה שמחד איבדתי את מגע הזהב (כל מי שעבד איתי בעבר יודע שלא ממש הבנתי מה הולך מסביב, ויותר אינטואציה ומזל אקראי סייעו לי) ומכרה הזהב הפוטנציאלי הפך ריק ומלא אזבסט.מאידך, לא הפכתי איש העולם הגדול, לא התנסיתי בחוויות חדשות, ולא הרגשתי שהחלל התמלא ואפשר להמשיך הלאה.

במילים אחרות - זובי באובי.

המשמעות העיקרית אומנם נשמעת מלאת זדון ואימה, אך למעשה לא ממש חפצתי בעבדות היי טק, ועל כן, ניחא.
חפצתי עד מאוד באפשרות הקורצת של חצי משרה מכניסה ביותר, ויומיים שלושה נוספים של רביצה והתנסויות.

כפי שכבר כתבתי בעבר, לא ממש רציתי לטייל. היו שתי הבטחות עימדי לאזרחות הממשמשת ובאה, ומי שזוכר ידע לצטט: "אני רוצה לגור בת"א וכלב".

רצון משנה שהיה קיים ואט אט הפך גם הוא למסגרת החיים הצפויה לאחר השיבה למולדת - כנאמר לעיל - עבודה בחצי משרה בעולם ההיי טק הזוהר (באור פלורסצנטים), יומיים בשבוע בתור עובד זוטר בחנות לספרים משומשים, ועוד משמרת של מוכר פרחים או ברמן, עדיין לא הוחלט.

החלום הגדול (שלמרבה השמחה עדיין חי ובועט) הינו במילים פשוטות, לקום כל בוקר ולעשות משהו אחר. תוך כדי התפרנסות בכבוד ותמיכה בכלבלב שעיר ונינוח (אפשר מלא מרץ לפרקים).

אך החלום הונח לו בהקפאה (לא עמוקה) למען טיול קצר לחו"ל (מסיבות שאינן ידועות), שאט אט התארך לו (מסיבות שאינן ידועות), ואוטוטו צפויה לה ההפשרה הגדולה (מסיבות הפשרה צפויות בהתאם - כולכם מוזמנים. יהיו בלונים ועוגת 3 קומות!).

קצת איבדתי לי כיוון ולא ממש ברור לי מה רציתי לומר.
אה כן. טכנופוביה.
אי לכך (בכך הכוונה לטכנופוביה) ובהתאם לזאת, בליווי המגלומניה הלא ברורה שהלכה ותפחה (הפוסט המושלג וכו'... זו לא טעות דפוס), אשר קרסה לה למונולוג ארוך ומשתפך של "אכלו לי, שתו לי", התקשיתי לי להמשיך במסורת הפוסטים.

אני עדיין מתקשה. ישנו שפע של תמונות ואמרות כנף נלוות שהייתי שמח ביותר לחלוק עמכם (אני מניח שגם אתם הייתם מעדיפים זאת על מפל המילים - כמעט כתבתי מלל שוב! - הזה. אם בכלל החזקתם מעמד עד כאן, ולא מתכוון לשורה הזו אלא באופן כללי לפוסט הזה), ואם אעמוד במילה שלי לעצמי, אחלוק לאחר שאשוב.

אם כן, אני שב.
עוד מס' ימים, למעשה מס' שעות דו ספרתי, נוחת לי (יחד עם אחותי כמובן) בארץ המובטחת (במידה ומישהו חפץ בפרטים על מתי, למה וכמה - אפרט בשמחה).

במשך זמן רב, למעט פלקטואציות פה ושם, הצלחתי להחזיק תעמולה די ממושכת של תמונות עם חיוכים ומצב רוח טוב :) תעמולה שלא מעט פעמים הייתה כמובן שקרית לחלוטין.
כל מי שטייל יודע שלא חסרים רגעים נטולי שמחה בעליל, וכל מי שמכיר אותי יודע שאצלי השכיחות שלהם לרוב תעלה על הרגעים האחרים.
הסוד היה תמיד לשבת ולכתוב כאשר אתה במצב רוח טוב רגעי.

הפעם התיישבתי לי משום מה במצב רוח כן (אותו מצב רוח אופייני שגרם לכך שנכשלתי במבדקי הקצונה הראשונים שלי). על כן, שוב כנראה לצערכם (אם מישו קורא חוץ מאבאמא בשלב זה. אני מניח שאבאמא תמיד שמחים לקרוא כל דבר :) משוחדים קמעה), טיפה יותר משתף בצפונות ליבי (ככה כותבים\אומרים?). גם העובדה שהלפטופ כאן זוחל לו ולא מאפשר טעינת תמונות מהמצלמה גררה זאת. על כן, לא רק אני אשם!

אז נתחיל מהסוף. כרגע יושב בבית של אף, אי שם בפאתי פרת'. אחותי ואני בילינו כאן ימים אחרונים לפני המסע הגדול הביתה.
אחלה דרך לנוח ולסיים טיול - המון תודה והערכה על האירוח החם :) - ושוב צברתי מס' שעות בבייבי סיטריות - לילה, בכר - הכוסית האוסטרלית הבלונדינית שהבטחתי לך תמונת בלייזר איתה - אשר הבהירו לי שוב כמה מהר אני מסוגל לשנות דעתי בקשר לתינוק בעתיד (קרוב או רחוק).
תינוק בוכה - עזבו אותי באמאשלכם. תינוק שמח - אני רוצה לקנות שניים כאלה בדיוטי פרי.

מה שכמובן פותח כאן פתח למסה בנושא היותי עשוי פלסטלינה, ודעות בכל נושא שהוא הן די ממני והלאה, אך אחסוך זאת מכם ואשמור זאת לתרפיה :)

האם שמח לחזור? די אמביוולנטי לגבי החזרה... לאחותי אמרתי שמרגיש עדיין מוקדם מדי. האמת הינה שמאוחר מדי. הזמן הנכון לחזור עבר לו (וכנראה לא ישוב :) ), המרצע יצא מן השק, וכעת יהיה מאוד קשה להחזירו.

אני לא מרגיש מוכן לשוב. יחד עם זאת, די ברור לי שההרגשה לא תשתנה גם בעוד הרבה זמן. על כן, טיים טו פייס דה מיוזיק.

ברור לי שלא ממש קוהורנטי, וחלקכם יבינו יותר וחלקכם יבינו פחות. לא ברור לי למה בכלל כותב את זה. הכול כנראה חלק מהתוכנית הגדולה (דיל או לא דיל הולך פה די חזק. גם טופ מודל. שלא לדבר על אוסטרליין איידול. אני אישית די שומר אמונים לקרוב רחוק. זו התוכנית הגדולה שלי. ובפעם הבאה באוסטרליה - אם תרצה הפיפה - אלך להיות ניצב בפרק 9678).

אגב, 11,500 ק"מ הינה הנ"ס שלנו. הישג שלא ינוס ליחו בקרוב. בייחוד אם מתחשבים בכך שהיה כאן איחוד משפחתי.

אם כן,
חודש בויאטנם (עם רומנו כפרה, אוהב אותך נשמה, מתגעגע המון, סולח שלא עשית כלום עם כל המתנותים שלי).

שבוע באיים בתאילנד. שוב. עדיין לא הבנתי למה. אולי בפעם הבאה.

ארבעה וחצי חודשים של שכרון חושים (נו באמת... סתם בשביל החרוז) בנ"ז, מתוכם טיילתי שניים, ונחתי ועבדתי עוד שניים וקצת.

10ימי ויפאסנה, שקצת כנראה שחררו שם משו, או שזה סתם תירוץ.

לקינוח, חודשיים ברחבי באוסטרליה, בלווית הגיבורה. טלטלה רגשית די משמעותית (אומנם בזעיר אנפין לעומת 10 הימים הנוראים), כאשר הנקודה החשובה לגביה הינה שלא הצלחתי לשנות כלום.
אצלי.
אם מתוך עצלנות, אם מתוך יכולת דמגוגית זולה (אם כי מוצלחת מאוד) שהגנה בחירוף נפש על המצב הקיים (למרות חוסר אמונה פנימי. אולי אני צריך ללכת לכנסת), ואם כי סתם טמבל לא בוגר.

על כן המרצע משוטט לו חופשי, וקשה לחזור עימו כך סתם הביתה (מצפצף בבדיקה הבטחונית).קשה גם להמשיך לטייל איתו.

התחזית שלי - לאחר זמן מה המרצע יודחק חזרה לשק (שוב חרוז :) בונוס כפול!). הסבירות לפתרון נמוכה כפי שתמיד הייתה.

אופטימיות זהירה - צעדי תינוק אמרתי ועדיין מאמין בכך. יבוא יום ויתחיל לו מאבק איטי וסיזיפי, ולאחריו אקנה לי חמור ברמלה, גלביה בוהקת, ואטוס ולברוקלין לאשליט טרור פונדמנטליסטי. מצטערת, שוב הציניות חמקה לה :)

באמת אופטימי, לפחות בשניה זו, ועל כן מחייך בזמן כתיבת השורות, ואי לכך לבטח גם את\ה מחייך בזמן הקריאה.

עד כאן להפעם,
רק פוסטים ספורים בקנה (וודאי פוסטים מהניכר),

רק בשמחות,
תהיו בריאים ומחייכים,
אנוכי.