פוסט טראומטי

נראה לי שבערוב ימיי (לפחות כמטייל בחו"ל) הפכתי טכנופוב.

פעם אחר פעם, עולים לי רעיונות אלה ואחרים שבתאוריה מצטיירים לי נהדר, אך כאשר ניגש, בחשש (ותודה לתיסלם על הליריקה), להגשימם, נתקל בחומה של קשיים אלו ואחרים, אשר כולם בסופו של דבר נובעים מהטכנולוגיה סביבי וסירובה לשתף פעולה.
ייתכן שפשוט איבדתי זאת.

המשמעות הראשונה והמיידית הינה כמובן שלא אוכל לעסוק במשלח היד הפופולארי והמשתלם של עבד היי טק. המשמעות השניה והמשנית הינה שאולי זה אומר שמשהו קרה במהלך הטיול, נפתחתי לדברימים חדשים ועקב כך איבדתי את הסימביוזה עם הקר והמנוכר.

אממה, אם יש דבר אחד שדי ברור לי בוודאות קריסטלית, הינו שלא ממש השתניתי. אפילו לא במיל. אולי רגרסיה קלה אף חלה, וסחפה עימה את ההתקדמות שהשגתי לי בצעדי תינוק בעשור האחרון.

על כן, נראה שמחד איבדתי את מגע הזהב (כל מי שעבד איתי בעבר יודע שלא ממש הבנתי מה הולך מסביב, ויותר אינטואציה ומזל אקראי סייעו לי) ומכרה הזהב הפוטנציאלי הפך ריק ומלא אזבסט.מאידך, לא הפכתי איש העולם הגדול, לא התנסיתי בחוויות חדשות, ולא הרגשתי שהחלל התמלא ואפשר להמשיך הלאה.

במילים אחרות - זובי באובי.

המשמעות העיקרית אומנם נשמעת מלאת זדון ואימה, אך למעשה לא ממש חפצתי בעבדות היי טק, ועל כן, ניחא.
חפצתי עד מאוד באפשרות הקורצת של חצי משרה מכניסה ביותר, ויומיים שלושה נוספים של רביצה והתנסויות.

כפי שכבר כתבתי בעבר, לא ממש רציתי לטייל. היו שתי הבטחות עימדי לאזרחות הממשמשת ובאה, ומי שזוכר ידע לצטט: "אני רוצה לגור בת"א וכלב".

רצון משנה שהיה קיים ואט אט הפך גם הוא למסגרת החיים הצפויה לאחר השיבה למולדת - כנאמר לעיל - עבודה בחצי משרה בעולם ההיי טק הזוהר (באור פלורסצנטים), יומיים בשבוע בתור עובד זוטר בחנות לספרים משומשים, ועוד משמרת של מוכר פרחים או ברמן, עדיין לא הוחלט.

החלום הגדול (שלמרבה השמחה עדיין חי ובועט) הינו במילים פשוטות, לקום כל בוקר ולעשות משהו אחר. תוך כדי התפרנסות בכבוד ותמיכה בכלבלב שעיר ונינוח (אפשר מלא מרץ לפרקים).

אך החלום הונח לו בהקפאה (לא עמוקה) למען טיול קצר לחו"ל (מסיבות שאינן ידועות), שאט אט התארך לו (מסיבות שאינן ידועות), ואוטוטו צפויה לה ההפשרה הגדולה (מסיבות הפשרה צפויות בהתאם - כולכם מוזמנים. יהיו בלונים ועוגת 3 קומות!).

קצת איבדתי לי כיוון ולא ממש ברור לי מה רציתי לומר.
אה כן. טכנופוביה.
אי לכך (בכך הכוונה לטכנופוביה) ובהתאם לזאת, בליווי המגלומניה הלא ברורה שהלכה ותפחה (הפוסט המושלג וכו'... זו לא טעות דפוס), אשר קרסה לה למונולוג ארוך ומשתפך של "אכלו לי, שתו לי", התקשיתי לי להמשיך במסורת הפוסטים.

אני עדיין מתקשה. ישנו שפע של תמונות ואמרות כנף נלוות שהייתי שמח ביותר לחלוק עמכם (אני מניח שגם אתם הייתם מעדיפים זאת על מפל המילים - כמעט כתבתי מלל שוב! - הזה. אם בכלל החזקתם מעמד עד כאן, ולא מתכוון לשורה הזו אלא באופן כללי לפוסט הזה), ואם אעמוד במילה שלי לעצמי, אחלוק לאחר שאשוב.

אם כן, אני שב.
עוד מס' ימים, למעשה מס' שעות דו ספרתי, נוחת לי (יחד עם אחותי כמובן) בארץ המובטחת (במידה ומישהו חפץ בפרטים על מתי, למה וכמה - אפרט בשמחה).

במשך זמן רב, למעט פלקטואציות פה ושם, הצלחתי להחזיק תעמולה די ממושכת של תמונות עם חיוכים ומצב רוח טוב :) תעמולה שלא מעט פעמים הייתה כמובן שקרית לחלוטין.
כל מי שטייל יודע שלא חסרים רגעים נטולי שמחה בעליל, וכל מי שמכיר אותי יודע שאצלי השכיחות שלהם לרוב תעלה על הרגעים האחרים.
הסוד היה תמיד לשבת ולכתוב כאשר אתה במצב רוח טוב רגעי.

הפעם התיישבתי לי משום מה במצב רוח כן (אותו מצב רוח אופייני שגרם לכך שנכשלתי במבדקי הקצונה הראשונים שלי). על כן, שוב כנראה לצערכם (אם מישו קורא חוץ מאבאמא בשלב זה. אני מניח שאבאמא תמיד שמחים לקרוא כל דבר :) משוחדים קמעה), טיפה יותר משתף בצפונות ליבי (ככה כותבים\אומרים?). גם העובדה שהלפטופ כאן זוחל לו ולא מאפשר טעינת תמונות מהמצלמה גררה זאת. על כן, לא רק אני אשם!

אז נתחיל מהסוף. כרגע יושב בבית של אף, אי שם בפאתי פרת'. אחותי ואני בילינו כאן ימים אחרונים לפני המסע הגדול הביתה.
אחלה דרך לנוח ולסיים טיול - המון תודה והערכה על האירוח החם :) - ושוב צברתי מס' שעות בבייבי סיטריות - לילה, בכר - הכוסית האוסטרלית הבלונדינית שהבטחתי לך תמונת בלייזר איתה - אשר הבהירו לי שוב כמה מהר אני מסוגל לשנות דעתי בקשר לתינוק בעתיד (קרוב או רחוק).
תינוק בוכה - עזבו אותי באמאשלכם. תינוק שמח - אני רוצה לקנות שניים כאלה בדיוטי פרי.

מה שכמובן פותח כאן פתח למסה בנושא היותי עשוי פלסטלינה, ודעות בכל נושא שהוא הן די ממני והלאה, אך אחסוך זאת מכם ואשמור זאת לתרפיה :)

האם שמח לחזור? די אמביוולנטי לגבי החזרה... לאחותי אמרתי שמרגיש עדיין מוקדם מדי. האמת הינה שמאוחר מדי. הזמן הנכון לחזור עבר לו (וכנראה לא ישוב :) ), המרצע יצא מן השק, וכעת יהיה מאוד קשה להחזירו.

אני לא מרגיש מוכן לשוב. יחד עם זאת, די ברור לי שההרגשה לא תשתנה גם בעוד הרבה זמן. על כן, טיים טו פייס דה מיוזיק.

ברור לי שלא ממש קוהורנטי, וחלקכם יבינו יותר וחלקכם יבינו פחות. לא ברור לי למה בכלל כותב את זה. הכול כנראה חלק מהתוכנית הגדולה (דיל או לא דיל הולך פה די חזק. גם טופ מודל. שלא לדבר על אוסטרליין איידול. אני אישית די שומר אמונים לקרוב רחוק. זו התוכנית הגדולה שלי. ובפעם הבאה באוסטרליה - אם תרצה הפיפה - אלך להיות ניצב בפרק 9678).

אגב, 11,500 ק"מ הינה הנ"ס שלנו. הישג שלא ינוס ליחו בקרוב. בייחוד אם מתחשבים בכך שהיה כאן איחוד משפחתי.

אם כן,
חודש בויאטנם (עם רומנו כפרה, אוהב אותך נשמה, מתגעגע המון, סולח שלא עשית כלום עם כל המתנותים שלי).

שבוע באיים בתאילנד. שוב. עדיין לא הבנתי למה. אולי בפעם הבאה.

ארבעה וחצי חודשים של שכרון חושים (נו באמת... סתם בשביל החרוז) בנ"ז, מתוכם טיילתי שניים, ונחתי ועבדתי עוד שניים וקצת.

10ימי ויפאסנה, שקצת כנראה שחררו שם משו, או שזה סתם תירוץ.

לקינוח, חודשיים ברחבי באוסטרליה, בלווית הגיבורה. טלטלה רגשית די משמעותית (אומנם בזעיר אנפין לעומת 10 הימים הנוראים), כאשר הנקודה החשובה לגביה הינה שלא הצלחתי לשנות כלום.
אצלי.
אם מתוך עצלנות, אם מתוך יכולת דמגוגית זולה (אם כי מוצלחת מאוד) שהגנה בחירוף נפש על המצב הקיים (למרות חוסר אמונה פנימי. אולי אני צריך ללכת לכנסת), ואם כי סתם טמבל לא בוגר.

על כן המרצע משוטט לו חופשי, וקשה לחזור עימו כך סתם הביתה (מצפצף בבדיקה הבטחונית).קשה גם להמשיך לטייל איתו.

התחזית שלי - לאחר זמן מה המרצע יודחק חזרה לשק (שוב חרוז :) בונוס כפול!). הסבירות לפתרון נמוכה כפי שתמיד הייתה.

אופטימיות זהירה - צעדי תינוק אמרתי ועדיין מאמין בכך. יבוא יום ויתחיל לו מאבק איטי וסיזיפי, ולאחריו אקנה לי חמור ברמלה, גלביה בוהקת, ואטוס ולברוקלין לאשליט טרור פונדמנטליסטי. מצטערת, שוב הציניות חמקה לה :)

באמת אופטימי, לפחות בשניה זו, ועל כן מחייך בזמן כתיבת השורות, ואי לכך לבטח גם את\ה מחייך בזמן הקריאה.

עד כאן להפעם,
רק פוסטים ספורים בקנה (וודאי פוסטים מהניכר),

רק בשמחות,
תהיו בריאים ומחייכים,
אנוכי.

פעם חמישית גלידה?! - פוסט מבולגן וחסר שחר

[רוצים תמונות? קחו מצלמה וצלמו בעצמכם. עצלנים! ואני לא אאמין לרגע שחפצים בתמונות שלי :) שכל ישר ותו' לא]

אז ככה:

לפני זמן מה ישבתי לי כולי שמח וטוב לבב לכתוב פוסט חדש על המתרחש ברחבי היבשת הרחוקה (רחוקה).

מבלי שנתתי תשומת לבי לכך, נחה עליי הרוח ותחת ידיי מצא עצמו הפוסט המושלם (בבחינה של מיצוי יכולת המחבר). לפחות אפשר לומר שהייתי מבסוט מהתוצר (חרוז).

הגיבורה שישבה סמוך אליי תעיד גם היא באופן אותנטי ונטול פניות על איכותו המפתיעה והלא שגרתית.
אחרי שסיימתי לטפוח על שכמי (או ללקק לעצמי את הביצים, תבחרו אתם), נותר רק לעלות את התמונות, לצרף את הכתוב ולהפיץ ברחבי הרשת.

אך אבוי, ביטי האתר (אפשר גם כזה של בניה וגם כזה של גלי. הכוונה לכזה של גלי. מקווה שמישהו חוץ מכפיר הבין) שבקו והמידע לא צלח. ניסיון לגבות כשל גם הוא. גולת הכותרת של האירוע הייתה הפסקת חשמל רבתי ברחבי העיר, ששיתקה כל סיכוי אפשרי לשחזור עתידי של התוכן.

מלא יגון, מרמור ולא מעט אגרסיות, ישבתי לי למחרת בניסיון לשחזר עותק דהוי של המקור. התקדמתי אך מעט לפני שפלאי הטכנולוגיה שוב כשלו אל מול עיניי הדואבות.
ניחא. עבר לו זמן מה, ק"מ רבים תחת הגשר, ושוב עלו תקוות השווא והרצון להפיץ משו - מילה כלשהי מן הגלות. הפעם ספרנית קצרת רוח הייתה זו שסתמה עליו את הגולל.

שוב הזמן עבר, תוכן הבלוג כבר נשכח, אך הרצון נותר. קלוש וחלוש, אך עדיין שם.
לפני מס' דקות ישבתי לי כאן אל מול לפ-טופ חדש ונוצץ. לא עבר זמן רב (אך מספיק בכדי שיהיה על מה להתאבל), ונתקע לו. כבר לא הופתעתי. גם לא התאכזבתי. קור רוח ואדישות, זה מה שנותר.

טוף, מצטער על שהלאתי אתכם בסיפור המקרה הלא כ"כ מעניין ולא כ"כ חשוב (חוץ מלי, וגם בגלל שאני סנטימנטלי ופרפקציוניסט. או אנאלי. תבחרו).

אז מה היה לנו (רשימת קניות ללא תמונות):

עברנו בקקדו (הפארק הלאומי המפורסם ביותר, והמיותר ביותר).

עברנו בלישפילד (פארק יותר אלמונימי, משו משו! מפלים, נחלים, המון המון בריכות טבעיות... שמחה וששון :)).

עבדנו (וופינג - WWOFING) בחוות פרפרים אצל פסיכופט. אלכוהול חופשי מ 5 בערב, ופסיכופט שצורך אותו כבר מהבוקר. חוויה בלתי נשכחת (ומוצלחת :) ).

עברנו תת מדינה - לווסטרן אוסטרליה - המשובחת ביותר מתתי המדינות.עוד פארק לאומי.

עברנו 6666 ק"מ, הגענו לברום - ניסיון לכתוב את הפוסט.

חוות תנינים.

8,000 ק"מ (ניסיון נוסף לשחזור הפוסט).

עוד פארק לאומי - קריג'יני - תודה לכל הממליצים.

9,000 ק"מ, וכעת כאן.

הגענו לחורף! לאחר חודש וחצי של שמיים כחולים ושמש בוהקת, התעוררנו לקול טפטוף על האוהל. אני מניח שייקח איזה יום עד שאתגעגע לשמש :)
אפילו תמונות אין בשל קשיים טכניים (הכוללים בתוכם גם עצלות חלקית של המחבר).

שחזור הפתיח של העותק הדהוי:

"שלום לכם, שלום לכם, שלום לכם שלום!

ומה שלומכם? ומה שלומכם? ומה שלומכם היום?

נחמד לי מאוד לראות אתכם,

נחמד לי מאוד (דמיינו לכם משקולת ענקית כזו, אתם יודעים על מה אני מדבר, השחורות הענקיות שכתוב עליהן 7 טון, נוחתת על המחבר. לרוב זה עובד כשקוראים את הפתיח עם הנעימה הנכונה מתנגנת בראש. במידה והינכם מבוגרים, עולים חדשים או סתם בעלי זכרון קצר, העזרו בילדיכם, חבריכם הצברים או בעלי זיכרון ארוך יותר.

למעשה ווידוי קטן. הפוסט הזה כבר נכתב לו בברום. והוא היה ממש ממש, אבל ממש מוצלח. למעשה הטוב ביותר עד כה. לצערי, לאחר שה GMAIL כשל בגיבויו, הפסקת חשמל מאסיבית ברחבי ברום מנעה כל אפשרות לשחזורו.

על כן תאלצו להסתפק בעותק דהוי. זבש"כם (במידה ולא מבינים גם זה, אפנה אתכם לאותה הערה של נעימת הפתיחה).

הרי החדשות ועיקרן תחילה.

לאחר 7 חודשים (ויום), אני שב לכור מחצבתי (סוג של). בעוד כשלושה שבועות, אני חובר לגיבורה (אשר למעשה כך הגשימה את שליחותה), ובסדרת טיסות מרנינה נמצא עצמנו בדרכנו הביתה.

יש שיגידו שאני ממהר לשוב, אני אשיב על כך שלמעשה לא ממש רציתי לטוס מלכתחילה, ועל כך יש שיגידו שכנראה אני אדיוט. על כך אשיב שהם צודקים.

השורה התחתונה הינה, שאלא אם אמשיך ישירות לנאות סמדר (רונן?) או לשביל ישראל (רונן? דודו - אצטרך חוזה חתום ע"י נוטריון אם אתה רוצה לקבוע משהו), תראו אותי במוקדם ולא במאוחר (יש לכם לפחות 3 שבועות לחשוב על תירוצים מוצלחים :) ).
ד"א, כעת עלתה על הפרק גם אפשרות של התנדבות בחו"ל, אז אם אעלה בחכתי כזו, הקאמבק יידחה. תוכלו לסייע ולהימנע משובי ע"י כך שתפנו אותי לאפשרויות מרנינות!

פינת הגיבורה: "אבא, המשימה הושלמה בהצלחה, אני חוזרת, הושלמה בהצלחה".

כבר נאמר לי שמתנצל יותר מדי, אבל שיש בזה חן, ועל כן (חרוז), ארשה לעצמי להתנצל פעם נוספת על התועבה שזה עתה נאלצתם לחוות (במידה וצלחתם עד כאן).

נתראה עוד שבועיים,

גיבורה ואנוכי (אם מישהו חפץ לפגוש גם את הגיבורה, ואינו בן משפחה, יש לתאם זאת דרכי).

פוסט ממנטו - תחת בנייה

כאן אולי ייבנה ביום מן הימים החיקוי הדהוי והמהווה של מה שרומם את רוחי לרגע קט, ומאז לא נתן לה מנוח (אח של יונה וולך).

6666 - תחת בנייה

כאן תוקם מצבת זיכרון לזכר הפוסט המושלם (עלאק :))

Dedicated to Rory, Simon and Katrin :)

These pictures were taken (some by my sister) in a butterfly farm.

3,333

[ק"מ מאחורינו]

עדכון קצרצר מהשטח לפני נטישת העיר הגדולה (זה נשמע לכם סותר אבל זה לא).

אין הרבה מה לומר ולחדש (התרגלנו לעדכן פעם בחודשיים, לא פעם בשבוע), על כן ישר לתמונות...

הומר ממשיך לשרת אותנו נאמנה

אאוטבק טיפוסי. שום כלום ואף עוד פחות.

שקנאי אופטימי בעל מזג רוח חביב, אשר ניסה מזלו בטרמפיאדה בצידי הדרך

כאשר עצרנו צהל לקראתנו בצעדי ריקוד. אלמלא אלרגיה חריפה של מישהו מאיתנו, ייתכן ואפילו היה משתתף בעלות הדלק

קנגרו (מסתבר שיש כאלה חיים ולא רק מהזן המרוח בשולי הכביש) (ואפילו קנגרורו בתוך הכיס!)

הגיבורה בוחנת את יכולות התקשורת שלמדה בביולוגיה (הימית)

אשר מיד בתגובה מכסה את עיני הילד שלא יצולק לעד

שלל תמונות שקיעה יפות יותר ויפות פחות

הומר רוקד ומתקשר עם חיזרים

לאחר כך וכך ק"מ מצאנו עצמנו קצת צפונית למרכז של המרכז של האמצע של הבפנוכו של אוסטרליה

חגגנו זאת יחדיו (מצורפת חידה: אנא נסה להפריד בין שערות הגיבורה ושערות המחבר, יש לצבוע בצבעים עליזים ולשלוח למערכת. לזוכה מובטח פרס ססגוני ומגניב לעילא)

תמונת פייסבוק על רקע שקיעה בדבילז מרבלז (הסיבה היחידה עד כה מבחינתי לנהוג ולא לטוס מקיינס לדארווין). מקום משו משו. באמאשלי!

סלע

מתנצל שמלאה, אך הבטחתי לתעד את כל מעלליו

מושבת טרמיטים אופיינית (בלה בלה בלה)

צילום קבוצתי, שעות ספורות לפני סוף המסע והפרידה הגדולה

מסע אופניים שהתחיל בקול תרועה בדארווין

והסתיים מלא תסכול (ננשכנו ע"י זוגות האופניים שלנו). אל דאגה - האופניים קיבלו את המגיע להם. הגיבורה דאגה לכך.

מירוץ המכוניות השנתי באוסטרליה. משו משו. אחרי

לפני

[דמיינו את האפקט כאשר התמונות בסדר הפוך]

פינת הגיבורה:יש לי תמונות משלי! לא צריכה טובות מאפחד!
אוטובוס מגניב שמצאנו ברשות זוג זקנים חביבים. אמאבא - מקווה שלנו כן תשאירו מעט...

ארוחת יום שישי שגרתית (אפילו כמעט קיבלנו צלי עוף ותפ"א. רק כמעט :< )

טוף, מחר ממשיכים לנו סוף סוף בטיול, נוסעים למס' פארקים (אולי אפילו טרק), ומשם אודרוב מערבה.

האנגליה מאחורינו, ורק העתיד לפנינו (ארז פואטי),

רק שמחה וששון,

אנחנו.

אוסטרליה!!!

נחתנו בסידני, טסנו לטאונסוויל, לקחנו אוטובוס לקיינס, החלטנו לשכור אוטו, החלטנו לקנות אוטו, החלטנו לשכור אוטו 4X4, החלטנו לקנות אוטו, החלטנו לשכור אוטו.

אספנו את אלכס (לא האוטו אלא נוסעת בריטית), נסענו 1,500 ק"מ (למעשה, לאחר 1,150 הגענו לאותה נקודה שהיינו ביום הראשון), והגענו לאמאמאמאמא של שומקום!
היום בדרכנו לראות את הסעיף הראשון שזכה לסימון היוקרתי של מרקר כתום בלונלי, שקיעה חלומית מתמוססת לתוך הים, תוך כדי שתיית בירה צוננת, בלה בלה, בלה בלה, ולהצדיק את קיומנו כאן!

אז מה יש לראות?

הליפה הססגונית ברגע ההגעה לסידני - מאז עוד השתכללנו רבות!

איחוד משפחתי מרגש (זו שלידי היא אחות שלי גיבורה - רעות - אחות בפוטנציה ואחות מעשית. משחק מילים משעשע ביותר אשר הייתם מבינים אילו רק הייתם מודעים לעיסוק העתידי של אחות שלי גיבורה!)

הגענו לסידני. הלכנו לנמל ולבית האופרה. סימנו וי.

אחשלו גדול - תיעדנו פעם נוספת את רגע האיחוד המרגש רק בשבילך. מבטיחים תמונות אבטיח נוספות ברחבי היבשת.

הרגע בו הבנו מה באמת מצפה לנו! לפחות אחות גיבורה. אני בעיקר הייתי עסוק בבעיית גזים קלה. למעשה הבעייה כבר אינה קלה היות ופתרונה עדיין לא הושג. עדכונים נוספים בהמשך...

טרק ראשון באוסטרליה! כיבוש הגבעה בטאונסוויל!

[הערת מחבר ואחות גיבורה - חלק מן התמונות הינן בזוויות מפתיעות. סמוכים ובטוחים שתוכלו לסובב ראשכם לזווית 90 מעלות בכיוון הדרוש - אנא הימנעו מנקע - או נצלו את כישורי המיחשוב שלכם לשם סיבוב התמונה עצמה, או המסך עצמו]

מנוחת הגיבורה לאחר הטיפוס. היו מס' עצירות למקדונלדס והנגרי ג'ק, על כן, אנא העריכו זאת עוד יותר!

ארוחת בוקר חגיגית לכבוד מומולדת של גיבורה, תהליכי הלפני...

אחרי...

[סובבו ראשכם לצד שמאל במידה ולא הפנמתם הערה קודמת].

כל אחד בלע כ 4 וחצי פרנצ' טוסטים, עם הררי סוכר ומייפל, טוסט גבנ"צ ורוטב פסטה, ריבה כיד המלך, ואשכול בננות יומרני. כמובן זהו לא היום בו ביצענו את הטיפוס. בקושי חזרנו לחדר.

עצרנו להפוגה קצרה (טיול מתיש למדי עד כה) באי המגנטי. מטרת העל - מציאת קואלות בר. מטרות משנה - אין. כשלנו במטרת העל, על כן, נסתפק בנופים על רקע הגיבורה.

[הערת מחבר - אם מישהו מפקפק בכינוי של אחותשלו, אזי תדע לך שהיא בדרכה להציל חיים, ועוד יותר חשוב מזה, צריכה לסבול את נוכחות המחבר במשך חודשיים וחצי!]

טוויסט בעלילה! בעזרתם האדיבה של 3 איטלקונים מטרת העל הושגה. וי נוסף הושג. הדבקות במשימה לאור המטרה עדיין לא התפוגגה לה.

ד"א - זוהי קואלת בר. יש שמועות על כך שלא באמת קיימות קואלות, ואלו ילדים אבוריג'ינים אשר מרגע לידתם מוכנסים לתחפושת קואלה, ומסוממים עד זוב דם, ולכן חיות אלו ישנות רוב הזמן, וכאשר לא, גם לא ממש עסוקות.

שוב נפלתי בפח האופנתי של הקרוקס. מתנצל. גיבורה אמרה שזה דפקא בסיידר.

ארוחת שישי משפחתית! אמיתית! אין, אין, אין עלינו!

האוטו הירוק ששכרנו - הומר. משום מה רק אני נקלטתי בתמונה, יש עוד נוסעים. מדי פעם נותנים לי מים ומזון בקערה, ואפילו ליטוף.

במידה ולא האמנתם - שאר הנוסעים...

זהו דרך אגב הלוק אאוט הראשון מני רבים שנפגוש במסע.

מסיבת מומולדת נוספת לגיבורה. קודם כל - מגיע לה. חוץ מזה - מגיע לה. וזהו.מומולדת שמח! עד 167! רק שמחה וששון! אוהבים - כל קוראי הבלוג (שזה המון, המון, המון אנשים!).

העוגה החגיגית! אין על עוגת גזר למומולדת. אין אין חגיגה. בלי בלי עוגה (גזר).

רק להראות שאין יותר מדי טינה במשפחה.

ואולי בעצם יש מעט...

הק-מ-ע של האוטו. אלוהי ביצת ההפתעה הביא אותו אלינו, ומאז בכל יום הוא זוכה לתלבושת אופנתית (מעיל גשם וסומבררו ממנגו מיובש), להחזיק שלטים ("תבדוק שמן מים"), ובאופן כללי - המון חום ואהבה!

האוטו לאחר ריאורגנזיציה מס' 7 של הגיבורה. אל ייאוש!

רק שתדעו שיש עוד המון המון תמונות, אך הזמן קצר, המלאכה מרובה, והן לא בפוקוס.

פינת הגיבורה: [חיוך קל, עיניים גדולות, הטיית צוואר] - "ממגנננייבבב! לא, סתם" [צחקוק קל, שהופך לצחוק מתגלגל, הישענות אחורה, וחדילת המחבר מהמקלדת].

עדכון אוסטרליות - מנעו ממני 3 ערבי ווט טי שירט קונטסט (מתנצל עמית), ולכן גם עדיין אין תמונה שהבטחתי (מתנצל צ'אבי).

מספיק להפעם,

הפוסט הבא בעוד כ 2,500 ק"מ,

נשתמע,

גיבורה ואני.